דילמת המים במדבר כדילמה מוסרית 

כבר במקורות מצאנו דיון בדילמות מוסריות בפרט אלה הדנים בקביעת הקדימות להצלת חיי אדם. מדובר במצב בו ניתן להציל רק אדם אחד, ללא אפשרות להציל את כולם והצלת אדם יחיד באה על חשבון חייבני-אדם אחרים.

הנה דוגמא קלאסית מן ההלכה לענין זה:

"שניים שהיו מהלכים במדבר, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים - שניהם מתים (שאין המים מספיקים לשניהם); ואם שותה אחד מהם - מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד - 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חברך".

הפסיקה המקובלת היא כדעת רבי עקיבא.

לדעת רבי עקיבא מי שמחזיק במים חייב להציל ראשית את עצמו, שכן אין הוא בעל זכות מוסרית לוותר על חייו לטובת חברו, שכן אדם קרוב אצל עצמו ולפיכך חייו קודמים.

אך יש כאלה שמנתחים את פסיקתו של רבי עקיבא שבעל המים רשאי אם הוא רוצה לשתות בעצמו, אבל יש לו זכות לוותר על המים לטובת חברו אם הוא רוצה לעשות לעשות כן.

פסיקה זו עלתה והפכה להיות אקטואלית בעת אסון מעלות בו נטבחו 22 תלמידי בית ספר דתי בצפת ע"י מחבלים בעת טיול כאשר באו חיילי צה"ל לשחררם.

(זאת לאחר החלטת הדרג המדיני לא לנהל משא ומתן עם החוטפים)

התלמידים היו כלואים בבית-ספר בו הם ישנו יחד עם מוריהם.

בעת נסיון השחרור קפצו חלק מהמורים מהחלונות מטה בנסותם להציל את חייהם.

לאחר אותו מקרה עלה העניין במשרד החינוך שם הוחלט לפטר את אותם המורים,שלהגנתם טענו כי לפי פסיקת רבי עקיבא הם נהגו כהלכה.

תגובת משרד החינוך היתה כי המורים חפים מפשע מבחינה הלכתית ומשפטית אך מבחינה אתית אין הם מתאימים להיות מורים בישראל. כחיזוק הובא גם מקרהו של יאנוש קורצ'אק אשר לא הפקיר את תלמידיו והלך אתם למשרפות למרות שניתנה לו האפשרות להינצל.